שם הצמח מרגנית השדה
משפחה רקפתיים
שם לטיני Angallis arvensis
שם באנגלית Red Chickweed, Red Pimpernel, Scarlet Pimpernel, Poor man's weather glass
שם בערבית עין אל ג'אמל (עין הגמל), אד'ן אל פאר (אוזן העכבר)
מקור השם השם המדעי של הסוג נגזר מיוונית שבה anagallo פרושו: לקשט, וזה בא ללמד שבסוג יש מינים יפים רבים. יש אומרים שדיוסקורידס נתן לצמח הזה את השם Anagallo שכן ביוונית עתיקה פרושו היה גם "לצחוק בקול רם". השם הזה ניתן לצמח שכן הוא נחשב כצמח המרפא מחלות כבד ומי שהבריא החלים גם מהדכאון שמלווה את המחלות הללו והתחיל לצחוק בקול רם.
השם העברי נגזר מארמית שבה מרגנית פרושו: מרגלית (יפה כמרגלית). בפי העם זכה הצמח הזה לשמות "עין התכלת", או "עיני רחל" (על שמה של רחל המשוררת).
השמות הערביים של הצמח: עין הגמל בא לרמז על יופיו של הפרח (הגמל ואיבריו הם סמל ליופי אצל הבדואים והערבים). השם "אוזן העכבר" נגזר כנראה מכך שצורת העלים מחודדת ומזכירה אוזני עכבר.
איזור תפוצה ים-תיכוני, אירנו-טורני, אירו-סיבירי\
פולקלור השם האנגלי poor man’s weather glass מרמז לכך שהוא שימש כאמצעי חיזוי גשם ומזג אויר גרוע לעניים: הפרח נסגר לפני גשם או מזג אויר קשה (כך לפחות הוא נוהג באירופה). באירופה גם נפתחים עלי הכותרת ב8:00- בבוקר ונסגרים בשעה 15:00 ולכן נקרא הצמח הזה גם "שעון הרועים". הפרח מפורסם מאוד באירופה ושימש ככינויו של גיבור אנגלי מפורסם שנלחם בצרפת בזמן המהפכה הצרפתית.
ברפואה העממית העלים מכילים רעל בשם ציקלמין (המצוי גם בפקעת של הרקפת). תמצית העלים שימשה איפוא במקומות רבים לדיג שכן הדגים רגישים במיוחד לרעל הזה. כמו כן שימש הצמח הזה להברחת עלוקות מנחירי הבקר. ברפואה העממית הקדומה נחשבו עלי המרגנית הזאת כתרופת פלא להכשות של נחשים, עקיצות עקרבים ואפילו נגד כלבת. הצמח שימש כתרופה למחלות זיהומיות ומגפות קשות (כמו הדבר למשל), ובמיוחד לגרוש שדים ורוחות רעות.
ברפואה המגית השתמשו רבות בצמח הזה: ענפים שלו בבית מרחיקים אנרגיות שליליות (רוחות רעות), ענף של הצמח הזה בכיס הגן על האנשים מפני רמאויות ושקרים של אחרים. לכל טיול גדול לקחו ענף של הצמח הזה כדי שיגן מכל פגע וצרה.
ברפואה הטבעונית של היום משמשים עלי הצמח לטיפול בעקיצות, לריכוך צריבות של סרפד, לטיפול בצהבת ובנפיחויות.
ביוון העתיקה השתמשו בעלי הצמח לריפוי מחלות עיניים, מיימת (עודף מים בגוף), ודלקות שונות. כמו כן השתמשו במיץ הצמח לרפוי מחלות עור ולסילוק יבלות ובליטות בעור, וכן לשימור השערות קרי: נגד קרחת מתקדמת. בהומאופתיה של היום אין משתמשים בו יותר (כנראה בגלל הרעילות שלו). ברפואה העממית האירופית השתמשו בו לטיפול בכיבים פתוחים, דלקות למיניהם, כחומר משתן, טיפול בפריחות בעור, ולהקלת הצריבה מעלי הקיסוס הרעיל. לצמח יש גם השפעות נרקוטיות ולכן שימש גם ברפואה המגית ומכשפים למיניהם השתמשו בו להחזרת ראייה לעיוורים ולהחזרת שמיעה לחרשים.
הקונבנציונאלית
ברפואה הרעל בעלים זוהה בשנת 1830 על ידי חוקר בשם סלדין, שהגדיר אותו בשם ציקלמין. חוקרים אחרים מצאו בו ספונין וכן גליקוזידים אחדים ותסס (אנזים) אחד היעיל בפרוק בשר נא. לאנזים הזה אין שום השפעה על עמילן. המחקרים המודרניים מלמדים שהציקלמין משפיע בעיקר על רירית הקיבה וגורם בה לדלקות קשות. החומר הזה מומלץ לשימוש בתופעות אפילפטיות שונות, מניה דיפרסיה, והפרעות נוספות של מערכת העצבים. התמצית המימית של החומר משמשת גם לריפוי כיבים (פצעים) פתוחים בעור אך יש להזהר ולהשתמש במינונים נמוכים בלבד (בתמצית כוהלית). הצמח עצמו והחומרים המופקים ממנו מסוכנים לחתולים ולכן כל מי שמחזיק חתול בבית ישמר ממנו.