עירית גדולה

שם הצמח עירית גדולה

משפחה שושניים

תמונה

שם לטיני Asphodelus microcarpus

שם בערבית ברוקה, צויי, עונציל, איסווי, סוויה, בוצלאן ראפי

מקור השם השם העברי הוא כשם צמח המופיע במקורות העבריים. זיהוי זה הוא כנראה שגוי, שכן במקורות כתוב שהעיזים אוכלות את העירית, ואילו אנו יודעים שהצמח המזוהה על-ידינו כעירית אינו נאכל על­ידי העיזים. בעבר נקרא צמח זה גם יבלת השדה, משום שהפיקו ממנו תרופה נגד יבלות. 
יתכן ומקור שמה בשם הערבי "עירון", כפי שנקרא צמח זה בלבנון. 
במקורותינו נקרא הצמח גם חבצלת, ויש החושבים שהשם הערבי בוצלאן משמר את השם הקדום חבצלת. במקומות אחדים במקורות נקרא הצמח הזה בשם "נץ החלב", אך זו כנראה טעות. 
חוקרים אחדים חושבים, שהשם הוא מהמילה "מעורה", כלומר: מחובר, דביק. שם זה נבחר כנראה בגלל שפקעות העירית שימשו להכנת דבק. 
השם המדעי פירושו חנית. (אספודלוס = חנית ביוונית), רמז לכך, שלעלים צורה מחודדת דמוית חנית. 

איזור תפוצה מזרח ים תיכוני

פולקלור במיתולוגיה היוונית, באודיסיאה, מסופר שהעירית נותנת מקלט לנשמות המתים, וזאת משום שצמח זה כיסה בצפיפות את בתי הקברות. הומרוס מספר שבשאול היו משטחי עיריות, עליהם נאספו רוחות הגיבורים. בעבר שימשו השורשים למאכל מלכים. 
השם הערבי "ברוקה" (מכירת התודה) הוא עקב התופעה, שהצמח מוציא את עליו הראשונים מיד אחרי שיורדות כמויות קטנות של גשם. 

ברפואה העממית הצמח משמש לריפוי צהבת, על­ידי הרתחת השורשים במים יחד עם גרגרנית ערבית, ושתיית המרקחת. ריפוי אקזמה ויבלות עור, טיפול ברגליים נפוחות, הקלת גזים בבטן, הקלת עצירות השתן וריפוי כוויות. אצל דיוסקורידס שימש הצמח תרופה בדוקה נגד נשירת שערות. אצל פליניוס שימש כאמצעי הרתעה (ששמים תחת המזרון) נגד נחשים. באירופה במאה ה- 16, הפיקו מהשורשים תרופה נגד הכשות נחשים, ריפוי מורסות וכאבי אוזניים. הבדווים במצרים משפשפים שורשים קלויים באש באיבר משותק כדי להתגבר על השיתוק. 

הקונבנציונאלית
ברפואה בשורשים נמצאו גליקוזידים, אלקלואידים ואנטרקינונים, אך עד היום לא נמצא בהם שימוש רפואי מיוחד. 

שימושים אחרים מהשורשים מכינים דבק, כפי שכתוב במשנה: "היבלית שמורחין בה את הכדים". הדבק שימש לכריכה ולסנדלרות. 
השורשים שימשו גם כחומר תסיסה לשמרים ולאלכוהול. 
במצרים צובעים בדים עם השורשים. 
מהשורשים (יחד עם קמח או תפוחי אדמה) מכינים "לחם עירית". 
משורשי הצמחים הצעירים חולטים תה ואפשר אף לאכלם בתנאים מסוימים.