אודות בית ספר שדה שדה בוקר
"..אני חולם על מעין אוקספורד עברי בנגב, מעין יבנה עברית, מודרנית.. יהיה זה מקום של יצירה רוחני, החל מגן הילדים ועד המחקר המדעי…" (דוד בן-גוריון, בטקס הנחת אבן-הפינה למדרשה בשדה בוקר, 6.10.63)
בית ספר שדה שדה-בוקר שייך למדרשת שדה-בוקר, במשך שנים רבות מהווה המדרשה, מוקד יידע, לימוד והדרכה לקבוצות רבות החל בתלמידים וחברי תנועות הנוער דרך משתלמים מקצועיים ועד לקבוצות ייחודיות המתכנסות מהארץ ומהעולם, להעשיר את השכלתם בנושאי המדבר על כל היבטיו. במסגרת זו מתקיימים טיולים מודרכים, נופשים פעילים, פעילות מחקר ושמירת טבע, ימי עיון, כנסים והשתלמויות וכן הפעלת פרויקטים חינוכיים-סביבתיים בארץ וברחבי העולם.
המדרשה הוקמה בשנת 1963 כחלק מחזון בן-גוריון להתיישבות בנגב.
בסוף שנות ה- 50 החל להתגבש הרעיון להקים בית-ספר שדה בשדה-בוקר. הוליד אותו החיבור בין יהושע כהן, אז חבר קיבוץ שדה-בוקר, ועובד רשות הגנים הלאומיים, מיכאל גל, אז חבר קיבוץ יגור, מי שריכז את טיולי י"ב של הקיבוץ המאוחד. השניים, שהכירו זה את זה, יזמו, בניסוח שלהם, הקמת מוסד חינוכי ערכי, ברוח אהבת הארץ והפרחת הנגב. ב- 1961 נפלה ההחלטה להקים את בית-הספר במדרשה – בשלב הראשון חשבו על העיר עבדת. ב- 1963 עמדו הצריפים הראשונים לרשות בית-הספר יחד עם האכסניה – לימים 'המשושים' – שכללה 140 מיטות. 'המשושים', אגב, היו אמורים לשַמֵר את סגנון הבנייה המדברי – חצרות סגורות, מוגנות – כפי שהבין אותו הארכיטקט יוחנן רטנר. רטנר עיצב, מאוחר יותר, גם את הספרייה על-שם בן-גוריון. במדרשה גרו באותם ימים מספר משפחות. במצפה-רמון חיו כמה עשרות משפחות, ולאילת נסעו דרך מעלה העקרבים. טלפונים לא היו. התקשורת נעשתה דרך מכשירי קשר מיכאל גל אסף סביבו 4 מדריכים, כולם בסוף המסלול האקדמי שלהם, בתחומים הרלבנטיים, והזמין אותם למדרשה. ב שלב הזה, לערך, גם גובשה לראשונה, תפיסת ההדרכה של בית-ספר שדה שדה-בוקר. בעיקרה, תפיסה שדגלה בהפרדת תחומי דעת. כל מסלול הוקדש לנושא מסוים. במקביל, הושקעה מחשבה רבה בבחירת סדר המסלולים ובקשר שביניהם – מה שאמור היה לתת למטייל את התמונה כולה. מילת המפתח, שאותה טבע מאוחר יותר זאב משל, הייתה 'לא במקרה'. לא במקרה הצמח גדֵל בנחל, לא במקרה הדרך נסללה במקום שנסללה. לא במקרה הוקמה דווקא כאן המצודה. לכל אחד מהמדריכים היה תחום התמחות מוגדר. הקורס הראשון, על כל פנים, עסק בחקלאות עתיקה, והנושא רץ גם בקורסים שבאו אחריו. שמירת הטבע, על-פי מיכאל גל, הייתה תוצר לוואי של הפעילות. בהחלט לא מטרה בפני עצמה. בית-הספר עסק בשאלות מתודיות, והגנת הטבע הייתה מובנת מאליה. פעם בכך וכך שבועות או חודשים נעשו מבצעי ניקיון באתרים השונים. ב- 1962 הגיעו המדריכות הראשונות. מורות חיילות. בשמונה השנים שבאו אחר-כך, למעט מקרה בודד אחד, המדריכות כולן היו בנות קיבוץ, שהגיעו, במרבית המקמרים, בעקבות המלצות של מדריכות שכבר שהו בבית-הספר. משהו בנוסח היחידות המובחרות של אז. מאז אותם ימים התחלפו צוותים רבים מנהלים רכזים ומדריכים אך המתכונת הכללית של צוות הדרכה המורכב ממדריכים ומדריכות שמטיילים בשטח ומכירים אותו נשמרה.