ואלה תולדות...

ימי מיכאל גל

"אין ספק שבזכות התמימות, ניקיון הכוונות ואיכות הצוות, תקופת שדה-בוקר תופסת את המקום הראשון בחיי. זו היתה תקופה נפלאה".

מיכאל גל - המנהל הראשון של בית-הספר.

בסוף שנות ה- 50 החל להתגבש הרעיון להקים בית-ספר שדה בשדה-בוקר. הוליד אותו החיבור בין יהושע כהן, אז חבר קיבוץ שדה-בוקר, ועובד רשות הגנים הלאומיים, מיכאל גל, אז חבר קיבוץ יגור, מי שריכז את טיולי י"ב של הקיבוץ המאוחד. השניים, שהכירו זה את זה, יזמו, בניסוח שלהם, הקמת מוסד חינכוי ערכי, ברוח אהבת הארץ והפרחת הנגב.
ב- 1961 נפלה ההחלטה להקים את בית-הספר במדרשה - בשלב הראשון חשבו על העיר עבדת. ב- 1963 עמדו הצריפים הראשונים לרשות בית-הספר יחד עם האכסניה - לימים 'המשושים' - שכללה 140 מיטות. 'המשושים', אגב, היו אמורים לשַמֵר את סגנון הבנייה המדברי - חצרות סגורות, מוגנות - כפי שהבין אותו הארכיטקט יוחנן רטנר. רטנר עיצב, מאוחר יותר, גם את הספריה על-שם בן-גוריון.
במדרשה גרו באותם ימים מספר משפחות. על הגינון היתה אחראית אשתו של מאיר הר-ציון. במצפה-רמון חיו כמה עשרות משפחות, ולאילת נסעו דרך מעלה העקרבים. טלפונים לא היו. התקשורת נעשתה דרך מכשירי קשר.

מיכאל גל אסף סביבו 4 מדריכים, כולם בסוף המסלול האקדמי שלהם, בתחומים הרלבנטיים, והזמין אותם למדרשה. ב שלב הזה, לערך, גם גובשה לראשונה, תפיסת ההדרכה של בית-ספר שדה שדה-בוקר. בעיקרה, תפיסה שדגלה בהפרדת תחומי דעת. כל מסלול הוקדש לנושא מסוים. במקביל, הושקעה מחשבה רבה בבחירת סדר המסלולים ובקשר שביניהם - מה שאמור היה לתת למטייל את התמונה כולה.
בדרך-כלל, הוקדש היום הראשון לגיאולוגיה; ביום השני עסקו בבוטניקה ובזואולוגיה;
ביום השלישי בהתיישבות קדומה, אחר-כך בהתיישבות החדשה. מילת המפתח, שאותה טבע מאוחר יותר זאב משל, היתה 'לא במקרה'. לא במקרה הצמח גדֵל בואדי, לא במקרה הדרך נסללה במקום שנסללה. לא במקרה הוקמה דווקא כאן המצודה.
לכל אחד מהמדריכים היה תחום התמחות מוגדר. הקורס הראשון, על כל פנים, עסק בחקלאות עתיקה, והנושא רץ גם בקורסים שבאו אחריו.
שמירת הטבע, על-פי מיכאל גל, היתה תוצר לוואי של הפעילות. בהחלט לא מטרה בפני עצמה. בית-הספר עסק בשאלות מתודיות, והגנת הטבע היתה מובנת מאליה. פעם בכך וכך שבועות או חודשים נעשו מבצעי ניקיון באתרים השונים.
ב- 1962 הגיעו המדריכות הראשונות. מורות חיילות. בשמונה השנים שבאו אחר-כך, למעט מקרה בודד אחד, המדריכות כולן היו בנות קיבוץ, שהגיעו, במרבית המקמרים, בעקבות המלצות של מדריכות שכבר שהו בבית-הספר. משהו בנוסח היחידות המובחרות של אז.
בשנים 1967-1963 עברו בבית הספר כ- 2,500 חניכים. רובם חניכי מוסדות החינוך הקיבוציים ותלמידי הסמינרים למורים.

"ב- 1963 מיכאל הופיע בביתנו יחד עם מנהל המדרשה אז, משה קרוא מרמת יוחנן. מיכאל, כתמיד, הקרין אישיות כובשת, והרעיון שאצטרף לעבודה בבית-ספר שדה תפס אותי… זו היתה תקופה של אופוריה, אווירה חזקה של יצירה ושל שותפות במעשה חדש. היתה גם התלהבות גדולה, שנבעה לא רק מגילנו הצעיר, אלא בעיקר מתחושת החלוציות. התאמצנו מאוד באותן שנים. היתה אמונה גדולה בעבודה ובערכה. התאמצנו להיות טובים. מילת הגנאי הקשה ביותר בפיו של מיכאל היתה 'בינוני'. לא רצינו להיות בינוניים. …אחר-כך השתנו דברים, לפחות בעיני. המדרשה גדלה. מונה לה מנהל חדש. שיגרת החיים הנמיכה את המעשה. לי אישית היה קשה מאוד לחיות עם זה, ובשנת 1966 עזבתי, אם כי שמרתי על קשרים מסוימים. רק ב- 1975, עם התחלת החפירות ברחובות בנגב, הם חודשו והתהדקו". {יורם צפריר. פרופסור. ארכיאולוגיה. מדריך בצוות הראשון 1966-1963}

"מיכאל הצליח להשיג אישור לשתי מורות חיילות. בלשכת הגיוס, במקרה, איה ואני עמדנו אחת אחרי השנייה. קיבלנו מספר אישי עוקב, וגם היינו באותה מחלקה. מכיוון ששֵם הנעורים של שתינו הוא פלד, היו כאלה שחשבו שאנחנו תאומות, למרות שאני הייתי עם רעמת שיער בלונדיני ואיה עם שיער שחור, ארוך. באחת ההפסקות, ליד חדר האוכל, שאלה אותי איה איפה אני רוצה לשרת. אמרתי בבית-ספר שדה, והתחלתי להרצות לה על המקום. באותן שנים בית-ספר שדה לא היה מושג מוכר. איה הקשיבה בשקט ואחרי כמה דקות אמרה: כן, גם אני הולכת לשם. לא שמתי לב והמשכתי להסביר לה. היא חזרה ואמרה, כן, גם אני הולכת לשם. רק אז הבנתי שהיא היא אותה איה שאמרו לי שעתידה להתגייס יחד אתי ולהגיע לשדה-בוקר". {שרה (פלד) שפי. מדריכה. 1966-1964}

"יכול להיות שזה פרסום ראשון של הסיפור. לא ברור כמה דורות של מדריכים התפעלו ממעשה ידיהם של הנזירים הביזנטיים במעמרות שמעל למעיין עין עבדת. האמת היא, שלפחות חלק מההתפעלויות 'מגיע' לאמנון צביליק. אמנון היה אחד האזרחים הראשונים שהגיעו לבית-ספר שדה להדריך. הוא לא הכיר את השטח, ומעולם קודם לכן לא הדריך. מיכאל שלח אותו לעבוד בעין עבדת וללמוד את השבילים שם. אמנון קיבל אז על עצמו גם לנהל קבוצת פועלים בדווים, שעבדה בחציבת השביל שטיפס אל המצוק. בבוקר הוא היה יוצא מהמדרשה וחוזר בערב, עד שנמאסה עליו ההליכה. הוא החליט להישאר שם גם בלילות, ומיכאל לא התנגד. כעבור שבועיים באנו למקום לראות מה קורה. אמנון הראה לנו את תוצאות פעילותו, וביוזמתו גם הכין לנו הפתעה. הוא לקח את אחת המערות העתיקות, שנחצבו בסלע על-ידי אותם נוצרים ביזנטיים, ויחד עם הבדווים סידר בה מדפים, דרגשי לינה, חלון. הוא הפך אותה למערה פרטית שלו.מיכאל, כמובן, רתח. אני לא בטוח שאמנון בדיוק הבין למה הוא כבר לא הדריך אצלנו". {חיליק מדור-חיים. מדריך בצוות הראשון.}

"אחרי איה הגיעו שרה ודרורה, שהיתה קודם לכן בסמינר למורים. טובה ברפמן, שהגיעה אחרי, היתה שונה מכולן. היא הגיעה מסמינר לוינסקי, במסגרת שבוע השתלמות בשדה-בוקר, ואמרה: מפה אני לא זזה. היא היתה מקסימה, אך היו לה הרגלים בלתי אפשריים. קודם כל הלבוש - נעליים הדורות וסוודר אדום. מיכאל לא יכול היה לעַכֵּל את זה. הוא ניסה להסביר לה שכאן זה שדה-בוקר. אבל היא התעקשה, במיוחד על הסוודר האדום. גם השפה שלה היתה שונה, אחרת. לקח זמן עד שהיא למדה את הלשון שלנו. היא היתה מדריכה נהדרת. אנחנו הסתדרנו איתה מצוין, אבל אחריה התקבלו רק בנות מהתנועה הקיבוצית". {מרימי (הלפרין) אהרוני. מדריכה. 1967-1965}

בית-ספר שדה עין-גדי היה המודל. ראשון בתי-ספר שדה שהוקמו בארץ. בעין-גדי חיפשו את מה שאז הגדירו 'המדריך השלם'. מדריך שיודע דבר על כל דבר. על תנועת השבר הסורי-אפריקני, על היווצרות הקונגלומרט. שיזהה, בשבריר רגע, את צפצוף הטריסטרמית, ויֵדע להסביר את פשר הכל כל מוזר של תפוח סדום. יורם צפריר אומר, שהאידאל הצטייר בדמות המדריכה היחפה, פרועת צמות, המדלגת בין הסלעים. 'אשת טבע'. בשדה-בוקר, הוא אומר, מיכאל גל העמיד את הדברים אחרת. אחר-כך קראו לזה 'תפיסת ההדרכה של שדה-בוקר'. ושנים אחרי כן, כאשר מיכאל העביר את עיקרי הדברים בהשתלמויות לצוותים האחרים, כבר קראו לזה 'המתודיקה של ההדרכה'. בטביעת אצבעותיו, באותה מתודיקה, אי אפשר לראות.

 

ימי לייזר מילוא

ב- 1967, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, מוּנה לייזר מילוא, אז חבר קיבוץ דגניה, לנהל את בית-ספר שדה. מיכאל גל הציע לו את התפקיד. בית-הספר תיפקד כבר ארבע שנים. שליש מהצוות היו אנשי מקצוע אקדמאים, שהעניקו לו צביון מיוחד.
מלחמת ששת הימים פתחה בפני צוות בית-הספר מרחבים שלא הגיעו אליהם קודם. מקומות שחלמנו עליהם שנים, אומר מילוא. תפיסת ההדרכה באותה תקופה לא שונתה, רק שהורחבו תחומי הידע. הצוות הוכשר להדרכה מלאה, בעיקר בצפון סיני. למסלולי הטיולים בהר-הנגב נוספו מסלולים ייחודיים לקדש ברנע, לג'בל הִלֵל, לג'בל עריף א-נאקה, לדַרבּ אל חאג' ולסביבותיהם.
לקראת סוף שנות השישים גיבש בית-ספר שדה שדה-בוקר תכניות הדרכה ייחודיות לקורסי מילוט והישרדות, שהיו מיועדים לחיילי יחידות נבחרות. קורסים שהתמסדו בשנים שבאו אחר-כך והפכו לאחד מסמליו של בית-הספר. את הרצאת הפתיחה לחלק מהקורסים, נתנה אז רחל סבוראי, בת עין-חרוד, שיצאה לפטרה עם מאיר הר-ציון, וגם זכתה לחזור משם. בהרצאות, אגב, נתבקשה להסתייג מעצם המעשה.

באותן שנים החלו קורסי אקולוגיה בראשות משה שחק. אוסף החי, שהוקם קודם לכן, שופץ על-ידי חנן דימנטמן. הארכיאולוגית אורנה גורן הוזמנה להקים את האוסף הארכיאולוגי.
נחתם עימה זכרון דברים בן שבעה סעיפים. חמישה חודשי עבודה. לרשות הקמת האוסף עמד תקציב של 3,500 לירות לאותה שנה. סכום דומה הובטח לשנה שאחריה. יצחק ביילי, שהגיע למדרשה באותן שנים, גוייס לפיתוח האוסף הבדואי. בהמשך החלו ימי העיון בנושא הבדואים, שהתקיימו בסיוע משפחת נצר, לזכרו של הבן, יצחקי. קשר מיוחד שנוצר עם הסוכנות, הכניס את בית-ספר שדה למפת הטיולים של קבוצות נוער יהודי שהגיעו מחו"ל, בעיקר מארה"ב ומדרום- אפריקה.
בשנים 1970-1967 עברו בבית-ספר שדה שדה-בוקר כ- 6,000 חניכים. כ- 20 מדריכות שירתו בו.

ישיבת צוות 12.12.1976

נוכחים: לייזר, עמוס, רוני, תמר, טובה, רחלי, אילנה, שרה'לה, רעיה, נורית.

לייזר:
בעניין עין-קודייראת, יש אימוּת ממושל סיני שהיה שם, שאכן הסכר נהרס. בינתיים שלחנו מכתבים עם תרגום שעשה אבנר לפרק מספרו של ג'רוויס. המושל הצבאי ומושל הבדואים של סיני 'נדלקו' לעניין. היתה ישיבה בבאר-שבע. לייזר הסביר עמדתנו החיובית לשיקום הסכר. המושל מעוניין שהבדואים יבצעו את ה עבודה, בעוד שאנחנו רק נפקח.

בעניין צינור הנפט - טוב שפנינו אל משה סלע, שכבר היה פה בשבת יחד איתנו. הכיוון הוא לדחוף אותם מזרחה, כך שלא יעברו בכלל בעין זיק.
רשת אלחוט - החברה להגנת הטבע הציעה שיקימו רשת ארצית, דבר שהוא לא מתאים לנו ולא יאפשר קבלת המימסר בקרוב. כבר הצלחנו להשיג אישור להשתלב במימסר של משרד החקלאות. אנחנו מנסים לבטל את זה, אך אין הרבע סיכויים, וזאת רק לידיעת הצוות.
סטייה מהמסלול - רוני היה צריך להודיע למדריך הקבוצה שהסטייה על אחריותו ולא באחריות המדריך שלנו. צריך לראות בזה דבר חמור מאוד, שעלול היה להיגמר באסון.

עמוס:
לעיתים יש מקום לשנות מסלול, אבל הבהירו לו שלא בלחץ המדריכים אלא כשהמדריך מהצוות שלנו רואה בכך טעם.
לייזר:
הזמנות ג'יפ - הועלתה סקיצה של רשימה בה יהיה סידור עבודה. יש לעשות תיאום כל יום עם מרַכֵּז הקורס, כשמבהירים מה בדיוק יש לבצע, ועל-ידי כך למנוע שיכחה ותקלות.
טובה:
אני בעד תיכנון שבועי, עד כמה שאפשר.
רוני:
רצוי שתיאום הג'יפ יהיה רק על-ידי לייזר, כדי שלא תהיינה 'שלוש ידיים' או כפילויות. הדף צריך להיות על שולחנו.
ייזר:
מבחינה מתודית טוב אם הצוות יהיה נוכח בשיעור לדוגמא עם חניכים, בהדרכת חנו או עמוס, וכך ילמד.
לייזר:
שרה'לה היתה בקורס ידיעת הארץ של הצבא. יש טעם שתמסור לצוות מה למדו.
עמוס:
חושב לערוך מחדש את העבודה בחקלאות הקדומה, כך שכל הקבוצות תעבורנה תחנות בערך כל רבע שעה. על-ידי כך כל החניכים ימדדו את כל המתקנים ויקבלו שרטוט של החווה.
נורית:
חלק מהמדידות חסרות משמעות. מספיק למדוד שדה אחד, לא צריך שבעה.
טובה:
כשיש מידות של החווה טוב להשווֹת למידות של היום.
המשך הדיון על החווה לא נרשם.
לייזר:
חיוני יהיה להוציא לקחים בתום טיולי תנועות הנוער. בשנה שעברה נפל בעיקר על אבנר, והשנה עקב המילואים, זה השתנה. לכן כדאי לדחות את הדיון עד שובו. זה מאוד בסיסי.
שבוע החנוכה - חנן לקח על עצמו את הריכוז. לו הידע והניסיון. לידו יסייעו רוני ובועז.
נצטרך להעביר גם את קורס ידיעת הארץ של האיחוד.

העורב

בפינת החי של קיבוץ שדה-בוקר היה עורב מאולף. מן המפורסמות הוא, שעורב הוא עוף אינטליגנטי במיוחד, אבל העורב הזה עלה על כולם. הוא היטיב לדַבֵּר בקול חורק, מעורר אימה, והיה מצטט בזמן הנכון משפטים רבי משמעות. כך, למשל, היה מקבל פני כל נערה חדשה שהגיעה בקריאות הברכה 'סתלקי מכאן יא זונה, עופי, עופי'. הקריאה הזו מעולם לא הופנתה לגבר. העורב לא טעה. היו לעורב אהבות ושנאות משלו. היֵשוּת השנואה עליו ביותר בטריטוריה שלנו, היתה בסיס הגדנ"ע. אי אפשר היה לדעת אם הוא אנטי-מיליטריסט מתוך אידיאולוגיה, או שהוא נוטר טינה לגדנ"עים טינה ישנה. מכל מקום, כל אימת שהם היו יוצאים לשטח, בעיקר לנחל חווארים, היה העורב מתעופף מעל לראשיהם וצורח פקודות בקול גדול: Left-Right, Left-Right. כשאחד הנערים נבהל ונפל, היה העורב משמיע קולות צחוק חורקים ומזעזעים. יום אחד הרחיק העורב לכת. במעופו מעל למחנה הגדנ"ע הבחין באפסנאי המקום, המסובב על אצבעו את צרור המפתחות הנוצץ של המחנה כולו. העורב לא עמד בפיתוי. הוא צלל על האפסנאי, חטף את הצרור, המריא לכיווּן הצין והפיל אותו באחד הנקיקים. האפסנאי היה מוכן להישבע, שברגע שהצרור נפל הוא שמע את קול הצחוק חודר העצמות של העורב. באותו ערב הוחלט על פעולת תגמול. צוות הפיקוד של המחנה יצא, אישית, לפעולה. הם הפתיעו את העורב בשנתו, בפינת החי, תפסו אותו, העמידו אותו למשפט מהיר, ובו במקום הוחלט על פסק-הדין: מוות בהשפלה. הוא נשחט כתרנגולת, והושלך לסיר. אותו לילה שרו הגדנ"עים שירי מולדת רוסיים סביב המדורה עד שהאיר השחר. {מרימי אהרוני)

 

ימי עזרא אוריון

"המפגש עם המדבר לא התחיל בבית-ספר שדה, אך במובן המשמעותי של הכרות אינטימית ככף יד, שבע השנים שניהלתי את בית-ספר שדה שדה-בוקר, היו שנים משמעותיות בחיי, בהן הונח עבורי הנדבך של תפיסת נדידת היבשות כפיסול. בהן הונח עבורי הנדבך הנוסף, שבהמשכו אני עורך את 'סביבות' מאז 1981. אדהר איתם עד סוף הפרבולה".

עזרא אוריון, מנהל בית-הספר 1977-1971

ב- 1971 קיבל עזרא אוריון את ניהול בית-הספר. חמש שנים לאחר שנוצר הקשר הראשון עם המדרשה, דרך מיכאל גל, וארבע שנים לאחר שהגיע למדרשה, תחילה כמורה לאמנות בתיכון המקיף ובסמינר למורים.
תכניות ההדרכה היו פחות או יותר המשך למה שניתווה בתקופות המנהלים שקדמו לו. גם הצוות כלל חלק גדול מהמדריכים הבוגרים, אם כי כבר בהסדרים אחרים, כמו יורם צפריר. זאב משל, אבינועם דנין ואחרים.

בקיץ הדריכו בני נוער אמריקאי, בממוצע של 100 חניכים לשבוע. במשך השנה הגיעו תלמידי בתי-הספר היותר טובים ממרכז הארץ. הגיעו גם חיילי יחידות מובחרות.
בתקופת ניהולו הושם דגש מיוחד בכל מה שקשור לטופוגרפיה וניווּט. קורסי המילוּט, שהחלו בתקופת לייזר מילוא, 'יצאו' מהר-הנגב ועברו לאזורים הדומים טופוגרפית יותר לנופים בסוריה, מצרים וירדן.
קורסי המילוּט של פרחי הטיס החלו באזור שבטה, המשיכו לרפידים, ואחר-כך עברו דרך מעבר הגידי, ראס סוּדָר, נווה פיראן, ג'בל אדורה, לאורך התעלה ולאורך חופי סיני.
בשנים אלה נפרצו שני שבילים חשובים: המעלה לחוד עקב, והעלייה להר ארדון. את המעלה לחוד עקב פרצה סיירת צנחנים, עם 50 קילוגרם חומר נפץ. העלייה להר ארדון נפרצה בעזרת מכושים וטוריות.
באותה תקופה חל מפנה בתפיסת ההדרכה בבית-הספר. קראו לזה 'הדרכה מערכתית', 'בין-תחומית'. מסלולי הטיולים שילבו בתוכם את מִכלול הנושאים שבהם עסק בית-הספר: גיאולוגיה, צומח וחי, ארכיאולוגיה - והיווּ בסיס לחינוך הסביבתי.
עד שנת 1977 עברו כ- 4,400 חניכים את בית-הספר כל שנה. כ- 25 מורות-חיילות הדריכו באותה תקופה, ולראשונה מאז הקמתו התקבלו לבית-הספר גם בנות מושבים ועירוניות.

חמישה לארבע על הג'יפ. חמישה לארבע זה בדיוק חמישה לארבע. בארבע הג'יפ זז. מי שלא הגיע, שיחפש סיפור טוב אחר-כך.
בדרך כלל שני ג'יפים. בראשון עזרא. בשני עודד קציר. גם עזרא וגם עודד עוצרים ביציאה מהמדרשה. בארבע בבוקר. בכביש, שבמשך היום כולו עוברות בו עשר מכוניות. הקור קשה.
יש עוד כמה רגעי חסד עד שעזרא יעצור לפתוח את יריעות הצד. וכשזה יקרה, יפתחו את היריעות גם בג'יפ של עודד.
הזדהות על הפסגה הראשונה. מישהי אומרת ממוּל רואים. כל המספרים בשעון, עזרא אומר בשקט, נמצאים מול המרכז. 'ממוּל' נמחק מהלכסיקון. עם הזמן תצמח שפה חדשה. יגידו:
'זה מצב ש', 'נהפוך הוא', 'על אחת כמה וכמה'. החיים ביחד יטשטשו הבדלים. תהיינה תנועות ידיים שתחזורנה אצל כולם. העמידה. שמחה גלילי, שהיתה אם הבית אז, תאמר, גם שלושים שנה אחרי, היתה לו השפעה מאגית על הבנות.

"פעם בחודש היו טיולי ירח לכל הצוות. כשאני הגעתי זו כבר היתה מסורת. או לפחות חצי מסורת. היינו יוצאים עם אור ירח ראשון, עזרא היה מוביל. אחריו, בטווח מחיה מספיק להתפעמות הנדרשת, היו הולכות תמי, תרצה, דינה גל ועודד, מתקדמים בריחוף קל, רק קצות האצבעות נגעו בקרקע. אחריהם היינו מזדחלים - ישראל חורש ואני, מדברים בלחש ומצקקים. כשדורית ורותי הגיעו לבית-הספר, כל העסק קרס. היינו קבוצה חומרנית, נטולת השראה, שלא הצליחה להתרומם למחוזות הנכונים, שהלכה מאחור וסיפרה בדיחות. אם אני זוכרת נכון, זה חיבל קשות במסורת" {אריאלה רינגל-הופמן, 1972-1971}

"הכשרת המדריכות לא היתה מובנית ומסודרת כמו היום, אך מהרגע שנכנסנו בשערי המדרשה היתה תחושה של בית-ספר. בערב אי אפשר היה לשבת סתם ולקשקש, או לשמוע רדיו. צריך היה לקרוא, להכין את החומר ליום ההדרכה. קשה להסביר את זה למי שלא היה אז, שלא חי באווירה הזו. ידענו שתוך תקופה קצרה עלינו לעשות את המקסימום. עזרא לחץ עלינו באמצעות המדריכות הוותיקות. והחלק הכי קשה היה כשהוא התלווה להדרכות הראשונות שלנו. השאיפה היתה להיות כמו הוותיקות. להיות טובות. ללכת בערב לחדר המדריכים ולקחת, כשכולם רואים כמובן, את 'גיאומורפולוגיה' של שטנר, או 'גיאולוגיה' של פלכּסר. לבלוע אותם כמה שיותר מהר, להחזיר ולקחת ספרים נוספים. …לפני כמה שנים ערכנו טיול '40 שנה' עם אחת הסיירות, לאזור מכתש רמון. בתור בוגרת בית-ספר שדה שדה-בוקר, הייתי אחראית על ההדרכה ועל הניווט. פתאום, חמש-עשרה שנה אחרי, מצאתי את עצמי מדברת באותן מילים, משתמשת באותם מונחים, חוזרת על תנועות של פעם. הסתכלתי על עצמי, כאילו מהצד, וחשבתי לי שהתקופה של בית-ספר שדה כל-כך מושרשת בנו, שגם אם נחזור למקומות האלה עם מקל, בפנסיה, עדיין נשמור על אותן מיירוֹת". דורית (גוּר) סלע. 1972-1971

"בכל מה שקשור לטיולי צוות, בתקופה של עזרא זה הגיע לשיא. אני זוכרת בשבתות, כשהיינו נשארות במדרשה, את קול הצעדים הכבדים שלו ליד הרווקיה ואיך שערותינו סמרו. בארבע לפנות בוקר היינו צריכים להיות על הג'יפ, ובחמישה לארבע כבר כולם ישבו בתוכו" {רותם (זמיר) פוקס. 1972-1971}

"באחד ממחנות המועמדות, הגיעה מישהו גדולה וצהובה מפתח-תקווה. היא הספיקה בכמה שעות לעשות את כל הטעויות האפשריות. קודם כל היא הגיעה לרווקיה מתחנת האוטובוס, מלאת ביטחון עצמי. אני מקווה, היא אמרה, שעזרא לא עומד שם ומחכה לי, פשוט אין לי מושג איך הוא נראה. כמעט התעלפנו. שמישהי תחשוב שעזרא יעמוד בתחנה לחכות לה. זה היה יום שישי, ובערב נסענו לקיבוץ לפגישה עם יהושע כהן. משהו ברומו של עולם. אולי 'העבר כרמז לעתיד', או להיפך. לפתע היא נכנסה לחדר. יש ריקודים בחדר-האוכל של הקיבוץ, אמרה. נו, יותר מזה כבר לא היה צריך. אני לא זוכרת מישהו שהועמדה לקיר כל-כך מהר כמו הבחורה הזו". {אריאלה רינגל-הופמן. 1972-1971}

"הדור שלנו כבר לא היה מחזור של בנות קרביות ומתמזגות. אנחנו היינו מאוד על הקרקע. הדרכנו קורס אקולוגיה, שאז נחשב משימה בלתי אפשרית. היינו ביתיות יותר, אהבנו לשבת באשטרום ולקרוא ספרים ולא לתפוס טרמפים למעלה העקרבים כמו שעשו קודמנו. היינו ידועות כלא חברותיות ולא מכניסות אורחים. היינו שלוש עירוניות בצוות, וזו כבר היתה שבירה קיצונית של המסורת. הדרנו חניכים מכל השכבות - ממוסד הרי אפרים, שהיה בית-ספר מצוין, ועד אליאנס עם תלמידים שלא הסכימו לצאת מפתח דלת החדר. יש לי זכרונות מאוד נעימים משדה-בוקר. תקופה זו פתחה לי את העיניים לעולם. היתה אווירה של לחיות כדי ללמוד ולראות. ההדרכות היו שוּליוֹת". {נועה (אליצור) הס. 1975-1973}

 

"בתקופה של עזרא היו אופייניות התצפיות ארוכות הטווח. המדריכות היו לוקחות את הילדים ההמומים, מטפסות על גבעה שטופת רוח, מצביעות באצבע זה ורוטטת על אתרים רחוקים. עושות ככה סיבוב של 360 מעלות, ורק אז אפשר היה להתפנות לזוגן. התפיסה אז היתה, שהמדריך צריך להכיר היטב את הנגב. הדרכנו 10 ימים בחודש, ושאר הימים הוקדשו להשתלמויות צוות ולימוד עצמי. עזרא היה מריץ אותנו מפסגה לפסגה. בכל פסגה נעשו תצפיות 'מרחיקות לכת' וחתכים גיאולוגיים. טיולי הג'יפים אז היו אופייניים מאוד. מצטופפים יחד. עולים להר. יורדים בריצה ומתכסים במפה טופוגרפית…" { אודי שני. 1976-1974}

 

 

 

 

 

ימי עמיר אידלמן

"לקחתי פעם קבוצה של סוקרי סביבה שבאו מטעם 'קול אמריקה'. צוות חוקרים. העליתי אותם להר גֵבים. המקום הזה, אמרתי להם, מדהים. יש לשמור עליו. ניגש אלי אחד מהם, אמר לי: 'לא מדבר אלי'. עשינו סיבוב גדול. הבאתי לפניהם את טובי המרצים. והאיש ההוא חזר אלי ואמר 'אז מה יש פה בעצם'. צריך להבין. הר גֵבים הוא ערך. נוף הוא ערך. ציפור על עץ גם היא ערך".

עמיר אידלמן, מנהל בית-ספר שדה. 1980-1977

ב- 1977 נכנס עמיר אידלמן לתפקיד. שלוש פעמים קודם כניסתו לתפקיד ביקר בשדה-בוקר. כתלמיד תיכון במסגרת הגדנ"ע, במהלך השירות הצבאי, ואחר-כך כסטודנט לגיאולוגיה, במסגרת העבודה על התואר השני. בביקור הזה הוצע לו התפקיד על-ידי עזרא אוריון.
בתקופתו הקשר עם החברה להגנת הטבע - שהיה עד אז רופף למדי, הפך רשמי במובן האידיאולוגי, למרות שמבחינה כלכלית נשאר בית-הספר בחסות המדרשה. הקשר היותר אינטנסיבי עם 'החברה' הוביל להגדלה משמעותית במספר ימי ההדרכה השנתיים, בסדר גודל של כמה עשרות.
בתקופה זו נכתבו מחדש ושוכתבו דפי מסלול, וכן סיכומי נושאים. נעשו עבודות על העכן הגדול בחצבה, על הבז השחור, על הכוכב הננסי. לכל אחד מהמדריכים היה תחום עניין, ובמהלך אותה תקופה נכתבו כ- 18 'דפי יהודית' - דפי מסלול שהוציאה החברה להגנת הטבע לזכרה של עובדת מחלקת ההדרכה.
הוצאת החוברת 'קדש ברנע וסביבותיה' היה אחד הפרוייקטים היותר יפים שבוצעו אז. החוברת כללה שורה של מסלולים על-פי נושאים שונים. מסלול הרכבת החיג'אזית, העתיקות, הפפירוסים, מבצע קדש, צומח, בדווים וכן הלאה.
פרוייקט נוסף שהסתיים אז בהפקת חוברת, היה המסע בעקבות שיירות דרך הבשמים. בית-הספר שכר 10 גמלים מבדווי ליד עין-יהב, העמיס עליהם את הציוד, ועשה את המסלול.
בסוף תקופת ניהולו של עמיר אידלמן קטנו והצטמקו המרחבים שבהם 'שלט' בית-ספר שדה. פינוי סיני והסבת חלקים גדולים בהר-הנגב לשטחי אש העמידו את בית-הספר בפני דילמות לא קטנות, והתחושה היתה שבית-הספר אינו מסוגל להתמודד עם קצב הבנייה המזורז, החדירה הצה"לית לשטח, פריצת הדרכים והקמת הבסיסים.
בשנים אלה עברו בבית-ספר שדה כ- 2,000 חניכים לשנה, שהודרכו על-ידי כ- 20 מדריכים. בית-ספר שדה גם הרחיב את פרוייקט החינוך המשלים בירוחם - ח"מ שהחל בתקופת עזרא אוריון, הוסיף ימי הדרכה לכיתות והגדיל את מספר הפעילויות.

11.7.79
לכבוד
שלמה ירון
החברה להגנת הטבע
תל-אביב

שלום,
הנדון: שאלה פרוזאית
האם תוכל למסור לי באיזה סוגי ביסקוויטים מאכילים את קבוצות הסוכנות (אמריקאים)? מה המחיר המקסימאלי לק"ג ביסקוויטים?
אני יודע שזו שאלה משונה, אבל התשובה חשובה לי מאוד.
תודה,
ב ב ר כ ה, עמיר אידלמן

שיחת סיכום. הדרכות חו"ל. 15-10 לאוגוסט 1980

מדריכות: דנה ואבירמה.
נוכחים: גלן, קרן - מדריכים מחו"ל; מינה - מדריכה ישראלית; נינו - נהג.
- אוכל - טוב מבשנה שעברה. זבובים בחדר האוכל. האוכל צריך להיות מכוסה. לא היו שניצלים. הבשר לא היה הכי טוב.
- ארוחות ביניים - טובות מאוד. בעיקר ממרח השוקולד.
- המתנדבים בארוחות הצהרים - טוב מאוד.
- אכסניה - בסדר. טוב להשתוללות הילדים. בעיה שהמקלחת והשירותים מיועדים ליותר מדי אנשים.
- מורשת בן-גוריון - ההרצאה לא היתה טובה והמרצה לא התנהג יפה. איחור של חצי שעה. שיחות בקבוצות טובות מאוד.
- להוסיף שעות רופא בדך המידע שהם מקבלים. לא רק שעות מרפאה.
- מבקשים שתהיה אפשרות לכדורסל, טניס וכו'. יש מגרשים רק אין במה לשחק.
- לטפס על מצדה - בשביל הנחש.
- האנגלית היתה בסדר. המסלולים בסדר. היה שימוש בציורים, גיווּן והפתעות.
- בצרכניה - שימכרו כובעים ובקבוקי מים לשתייה.

השתלמות צוות במצדה. יהושע כהן. שיחה עם המדריכים. יוני 1980

מדריך:
יש כמה דברים שמפריעים לי. אתה הופך את מצדה למקום של סמל וגבורה.
יהושע:
מה זה מפריע לך?
מדריך:
זה מפריע לי. אני לא חושב כך. אני לא מקבל את הקדושה שבדברים.
יהושע:
שאני ככה מרגיש אתה מאמין?
מדריך:
כן, למה לא.
יהושע:
שאנשים לאורך כל הדורות, כולל אנשים כמו זרובבל, מפקד המשורין בשיירת נבי דניאל, שחזרה מגוש עציון ולא הסכים להשאיר את חבריו הפצועים ופוצץ עצמו איתם, כולל הדברים של דדו, כולל הלוחמים בגיטאות, כולל דווידי - שראו בזה מה שראו, אתה מאמין?
מדריך:
אני יכול להאמין שכל אחד מאמין במה שהוא חושב. לגבי גמלא הוא סמל כאתר שהיה בו קרב עקוב מדם, והאנשים נתנו את טיפת הדם האחרונה.
יהושע:
אבל מה היה הסוף של גמלא?
מדריך:
אותו דבר כמו פה.
יהושע:
מה קרה? מספר הרבה יותר גדול של אנשים קפצו לתהום ומתו. אני לא הכנסתי את זה כי אני לא הולך לעשות פה תחרות התאבדויות.
מדריך:
אבל יהושע, אני לא הבנתי מה אומר המשפט 'מלחמת הקיום'. אצלי מלחמת הקיום זה כשהחזק מנצח. דרווין לימד אותי ככה. יש גבורה. יפה. אבל איפה פה מלחמת הקיום?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מכתב הביתה. קיץ 1971

"…קורס עזרה ראשונה זה עתה הסתיים, ולמרבה הפלא היה משעשע מעל ומעבר לתקווֹת הדלות שנתלו בו אפשר עכשיו, בנוכחותי, בשקט לב ובלא חשש לשפוך מעיים, לפוצץ (בזהירות!) ראש, לקרוע איזה וריד, ואפילו, במקרים חמורים במיוחד, כשממש אי אפשר להתאפק - להיכנס לשוק. הקורס הבא, שהחל ממש בימים אלה, זה קורס (סליחה, אצלנו קוראים לזה - השתלמות) בזוחלים. אנחנו מבצעים מעקבים אינטנסיביים אחריהם, יומיים וליליים (לטאה 33, מתברר, 'פרפרית' רצינית). וכאלה כמוני, שלא מגלים לאף אחד כמה קצרי רואי הם, עושים את זה על ארבע. זה לא שזוחלי ורמשי הארץ היו מתמיד אהבה מסעירה שלי, אבל מפתיעים הסיפורים שמאחורי כל חיה שכזו. וגם קורים דברים. אתמול למשל תפסתי, ממש במו ידי, עכן קטן. זהו נחש ממשפחת הצפעוניים, והיה לי מזל רב שהרי 'המוות לא היה נורא כל-כך, אלמלא היה חד-פעמי' (לא זוכרת מניין הציטוט). אני מקווה שבבית הכל בסדר. כנראה שגם בשישי-שבת הקרובים לא נצא. אני מתגעגעת אל כולכם, ואל תשכחו לנַשֵק את הגורים הקטנים בשמי".

פרק ה'- ימי יגאל גרנות

ב- 1980, נכנס לתקופת ניהול קצרה, יגאל גרנות, שבא מהמכון הביולוגי בחיפה, הביא עמו הכרות מוקדמת עם 'החברה להגת הטבע' בכלל, ועם בתי-ספר שדה בפרט. באותה שנה התגבשה התכנית, שבסופו של דבר לא יצאה לפועל, להעביר את בית-ספר שגה לחסות האוניברסיטה ולשנות את מבנהו.
יגאל גרנות, על-פי עדותו, חשב בכל מקרה שצריך להעביר את עיקר עבודת ההדרכה לידיהם של מדריכים אקדמאים, ולהפקיע מהמדריכות את זכות השותפות בהחלטות בנושאי מדיניות הדרכה, או מיון וקליטת אנשי צוות חדשים. הרעיון להעביר את ההדרכה לידי בוגרי אוניברסיטה לא מוּמש, אבל המדרשה הסכימה אז למַמֵן פרוייקטים מחקריים של המדריכים עצמם.
בשנה שגרנות ניהל את בית-ספר שדה הסתמן גידול במספר קורסי האקולוגיה שהתקיימו שם, ולחניכים הוצעו בין 10 ל- 12 קורסים שונים בנושא. פעילות זו ייחדה את בית-הספר גם בשנים שבאו אחר-כך. כ- 2,000 חניכים ללקחו חלק בפעילות בית-הספר, ומספר המדריכים נע סביב 10.

"היו שני זרמים בבית-ספר שדה. הראשון דָגַל בהתמזגות עם הטבע. כל קבוצה שעלתה לחוד עקב זכתה לחמש דקות של דממה מוחלטת. לחוש את הטבע. הם חשים את הטבע עד היום. הזרם השני היה הזרם המעשי. אני דגלתי בו. בעבודה מסודרת לפי נושאים ולא לפי מה שמזדמן". {יגאל גרנות מנהל בית-ספר שדה, 1981-1980‎}

ימי יעקב עייני

"בית-ספר שדה היה עבורי מסע. מסע מיוחד, חדש, אינטנסיבי. מסע אל עצמך, משולב בהכרות עם סביבה פיזית ואנושית מרתקת. ימים שאי אפשר לשכוח".

יעקב עיני. מנהל בית-הספר, 1986-1981

יעקב עיני נכנס לתפקיד בשנת 1981. באותה שנה למד גיאוגרפיה באוניברסיטת באר-שבע, עשה תואר שני ועבד במחלקה. שם, על לוח המודעות, נתקל בפעם הראשונה במודעה המזמינה מועמדים מתאימים לניהול בית-ספר שדה שדה-בוקר, להתקשר ליגאל גרנות במדרשה. הוא קבע פגישה עם גרנות, שלא יצאה לפועל, שכח מהעניין לשלושה חודשים, ונבחר בהחלטה של ועדת קבלה, שגם אליה הגיע כמעט במקרה.
בשנות ניהולו, על רקע הנסיגה מסיני, 'חזר' עם ישראל אל הנגב. בית-ספר שדה שדה-בוקר הרחיב מאוד את פעילותו. מספר הקבוצות המודרכות גדל באופן משמעותי, והושם דגש מיוחד על נושא הבטיחות בהדרכה. בית-ספר שדה שדה-בוקר צוּייד במכשירי קשר, וניהל לוח פעילות אינטנסיבי מאוד. האכסניה החדשה, שהכילה 130 מיטות, הכפילה את יכולת הקליטה של בית-הספר, למדריכים הוצע שבוע חופש כבונוס על גיוס מחנות נודדים, מה שהביא אמנם לעלייה גדולה בפעילות, אך גם הכביד על העבודה והיקשה על הצוות.
ב1982-, עם פינוי סיני, הצטמצם מרחב הטיולים של בית-הספר, ובמקביל נפרצו דרכים ונסללו כבישים לאתרים מרוחקים, כמו עין המערה, הר חורשה וסביבותיהם. הנגב חדל להיות מקום רחוק ובודד, והתקיים חיפוש מתמיד אחרי אלטרנטיבות לנופי סיני שהוחזרו למצרים, ולדממת המדבר שהלכה לאיבוד. בתקופה זו הורחבו האוספים השונים ויוצבו דפוסי עבודה יותר מסודרים.

"אחד המחנות הנודדים שלנו הגיע למכתש הגדול באמצע החורף. השמיים נראו כחולים, אבל מדי פעם ירד גשם קל. הייתי לחוץ לדעת, במשך כל שעות היום, מה קורה שם. בשלב מסוים הגיעה קריאה בקשר. נאמר שם שיש איזו בעיה עם המחנה. חיפשנו את הג'יפ של המדרשה, שאמור היה להיות בכוננות לצרכים מהסוג הזה והתברר שהוא תפוס לפינוי אשפה. חיכינו כשעה וחצי עד שהג'יפ התפנה, נסענו במהירות למעלה אברהם, ושם חזינו במראה המדהים של 180 חניכים, בראשים מורכנים, הולכים בגשם הסוחף והמכתש כולו מוצף מים". {יעקב עיני. מנהל בית-הספר, 1986-1981}

על הדרכה בשטח מדברי. שיחה עם מדריכי בית-ספר שדה שדה-בוקר

מתוך 'סביבות' 1984

סביבות:
חינוך שדה וחינוך סביבתי מתבססים, בין השאר, על הערך שבחשיפת החניך לסביבתו. על ההנחה שבחשיפה זו ניתן לחדור לתוך תוכה של אישיותו. בכמה היבטים שלה רצינו לגעת בשיחה זו אתכם, כשייכים למיעוט העוסק בכך בנגב, עכשיו. איך אתם תופסים את ההדרכה בשטח מדברי?
דוד:
הייתי בוחר לדַבֵּר תחילה על מפגש המדריך עם השטח, ורק אחר-כך להתייחס להדרכה. הגעתי לבית-ספר שדה מסיבות אישיות, ולא מתוך התלהבות מן המדבר. הקשר איתו נוצר בהדרגה, באיטיות… לאחר שנה ויותר כאן, אני יכול להגיד שאנו אוהבו… אני אוהב אותו כי הוא עושה לי טוב, ולא רק בקשר למורשת בן-גוריון, למשל.

אסיה:
הייתי מבדילה בין מה שעושה המדבר לנמצא בו, לבין מה שניתן לקחת ממנו איתך. בחודשים הראשונים כאן חשבתי שהוא שינה אותי. תוך כדי תנועה בו ישנן התרגשויות עמוקות מאוד, רגעיות, משמעותיות לכאורה. כיום, לפני עזיבה, אני נוכחת שדברים בסיסיים באמת אינם משתנים… ומצד שני ארגיש כמובן געגועים.
סביבות:
…האם לא חוֹוים במדבר דברים שאינם אפשריים כמעט בסובב אחר, חוויות שהן ייחודיות לו?
יעקב:
צריך, לדעתי, להתייחס לשני דברים. מדוע אדם נמשך למדבר, ומה המדבר מחולל בו. נראה לי, ש'הגלוי והנסתר' במדבר מהווה מקור משיכה. אי-הוודאות, התהיות שמעבר למרחבים עצומים אלה. לראות יותר, לדעת יותר. וככל 'שתגיע' יותר, ייפתחו לפניך מרחבים נוספים. שאלות חדשות. זוהי משיכה ותהליך שאין להם סוף…
עפרה:
…הגעתי לנגב לראשונה במסגרת מחנה מועמדות, בלי כל רצון להינתק מהבית שבצפון… בתחילה היו לי לבטים ביחסי אל הנוף הזה. אך תוך מספר חודשים החל תהליך של הכרות ללא שוֹק, ואתו באה גם האהבה. האם להיות כאן חולל בי שינוי? אינני מזהה אותו. אך בביקורי בצפון אני חשה סוג של נתק, קושי להעביר את החוויות שאני עוברת כאן. תחושה של חיים בארץ אחרת מאוד.
טל:
…הרגש הוא הראשון ש'נפגע'. אף פעם לא חוויתי שוֹק כמו בפעם הראשונה מעל המכתש הקטן בכיתה י'… המיוחד כאן הוא גודש חוויות רבות עוצמה. לא רק נוף ומרחבים, אלא כל שקיים הוא יותר חזק…
סביבות:
האם אפשר לדבר על חשיפה מודרכת?
תמי:
למרות הספקות, נראה לי שכן. שנחוצה איזו הכנה לקראת החשיפה. הכוונה לא רק אינפורמטיבית, אלא גם נפשית. לאן החניך הולך, לא רק גיאוגרפית אלא גם רגשית. המפגש עם המדבר, בלעדיה, יכול להיות גם חוויה שלילית. השאלה 'עד כמה'.
אורנה:
חייבת להיות התערבות של המדריך. ההתערבות היא הרע במיעוטו. צריך שאני כמדריך אכוון ואקרב חניך, מאשר לחשוף אותו 'ולשרוף' אותו… להתחיל מחנה נודד זה השלב הכי קשה. בתור מדריכה ברור לי שהחניכים ילכו אחרי, אך כשהצטרפתי פעם, לא כמדריכה, הבנתי שבעצם מה פתאום שילכו אחרי ילדים זרים במשך 5 ימים?
סביבות:
האם זה המשהו? איך בונים לקראת שיא? מהו השיא?
אורנה:
פתאום ביום האחרון מתחילים לשאול שאלות. רודפים אחריך עם משהו שראו לפני שלושה ימים. מתחילים לקשר בין הדברים.
דוד:
…בטיול נודד במדבר יש התפתחות… באים מאזור ירוק לאזור צהוב. ב התחלה יש שוק. אחר-כך נפתחים. ליד עין-מעריף מצאנו פתק של חניכה: תודה לך מר מדבר על החוויות שהבאת לי… כל ידיעה שנוספת מוסיפה אהבה למדבר. כציניקן התחלתי לכתוב שירים לאחר שנה, וזו התפתחות…

"…כמו רוחות ושקיעות חמה נלקחו הדברים הפראיים כמובן מאליו, עד שהקידמה החלה לחסלם… אנו מתעללים באדמה כי היא בעינינו רק מוצר השייך לנו… כאשר נראה את האדמה כחברה אליה אנו שייכים, אולי נתחיל להשתמש בה באהבה ובהערכה. אין שום דרך אחרת לאדמה, על כדור זה, להוסיף ולהתקיים תחת מחצו של האדם הממןכן… חברתנו כעת חולה במרה שחורה… שקועה בבריאותה הכלכלית שאבדה… ניתן להשיג שינוי כזה של ערכים על-ידי הערכה מחדש של הדברים הפראיים…" {אלדו ליאופולד‎}

..לילה יורד במדבר. לאחר יום לוהט של שמש יוקדת ושל רוחות סוחפות, מביא החושך בכנפיו רווחה לגוף הדווה והמצומק מן החום. מעל לאוויר הצלול והיבש תלויים כוכבים זוהרים. דבר לא זע. כמו אפשר למשש ולשמוע את הדממה המוחלטת. כאן אין עצים מרחשים, ולא צעיפי עננים, ולא כרי דשא לשעשועי אֵלים ואֵלוֹת. כאן מצוי אותו 'קול דממה דקה', שבו דיבר אלוהים אל אליהו נביאו (מלכים א', י"ט, י"ב). כאן, בעולם נורא הוד ודומם זה, שאין בו רוך ואין בו עידון, הנעדר גבולות של זמן ומקום, ניצב האדם ונושק לנצח… {אבן ארי. מתוך 'הנגב',שנאן, תדמור}

"השטפונות הפתאומיים. 
השקט שקודם להם.
ערוצים קטנים שנשפכים אל ערוצים גדולים מהם, שנשפכים אל הואדיות שהולכים את הצין.
ומישהו שעובר פתאום ברווקיה בקול גדול וצועק:
יש שיטפון, יש שיטפון.
תוך חמש דקות ג'יפ יורד למטה.
"לראות את זה בפעם הראשונה. עוצמת המים, צבע המים. העצים ששורדים, ואלה שנשברים.
כל מה שאנחנו נאמר אחר-כך לחניכים, על המסתגלים ועל המתעקשים. מניין כל זה בא".

 

 

ימי דוד פלמ"ח

"יום אחד, כשאכתוב, כך אני מקווה, התפאורה תילקח מבית-ספר שדה. זו תקופה שיש בה הרבה נתינה, אך מקבלים בה המון. כל הר, כל גבעה, כל רחש, חרוט היטב בזיכרון".

דוד פלמ"ח, מנהל בית-ספר שדה. 1990-1986

דוד פלמ"ח, המנהל הבא של בית-הספר, נכנס לתפקידו ב- 1986 לבית-ספר שדה, בעקבות פנייה של יעקב עיני, הגיע חמש שנים קודם לכן. כשהחליף את עיני, בית-הספר שוב לא דמה למה שהכיר בתחילת שנות ה- 80. מספר ימי ההדרכה הוכפל. הוכפלו, פחות או יותר, גם מספרי החניכים שהגיעו למקום. משהו מהרומנטיקה של פעם, על-פי עדותו, נשחקה ואבדה עם השנים. מוּסד הקשר עם החברה להגנת הטבע. הושם דגש מיוחד על נושא הבטיחות. חוזרי המנכ"ל הפכו להיות ניירות עבודה גם בשדה-בוקר. שני פרוייקטים גדולים התבצעו בשנות כהונתו. הראשון - שיפוץ מסיבי של האכסניה, והשני - העברת האוספים אליה.

ילד, שטעם השניצל וטיב המזרון לא נראים לו, אמר אז, לא ירגיש טוב גם אם המדריך יהיה מושלם. אמירה, שמן ה סתם לא היתה מצליחה להתרומם בשנות ההקמה של בית-הספר. השיפוצים אכן העמידו לרשות המבקרים אכסניה אחרת, וגם העברת האוספים - האוסף הבדואי, האוסף הארכיאולוגי ואוסף החי - העתיקה את מרכז הכובד. בתקופת כהונתו של פלמ"ח, מה שהחל כבר אצל עיני - החישוב הכלכלי חדל להיות מילה גסה. בית-ספר שדה, במונחים של דור המנהלים החדש, הבין את תהליך המודרניזציה והתאים עצמו אליו, כשבמקביל נכנס יותר ויותר השימוש באמצעים טכנולוגיים חדשים - מיחשוב העבודה, הרחבת רשת הקשר.
התהליכים שקרו לא פסחו גם על מהות העבודה. בסוף שנות השמונים בית-ספר שדה שדה-בוקר, כמו בתי-ספר אחרים, הציע חוויה. לא עוד הבנת השטח והתהליכים הקורים בו, אלא גם הרפתקה. את עיקר העבודה ביצעו המדריכות, המורות-חיילות, והמטלות שנפלו עליהן, על-פי פלמ"ח, היו כבדות מאלו שעימן התמודדו הבנות 15 שנה קודם לכן.
קרוב ל- 20 אלף חניכים בשנה הגיעו אז לבית-הספר. הצוות מנה כ- 20 מדריכים.

על ההבדל בין מורה-חיילת לגיאולוג

שואלים מורה-חיילת, תגידי מה זה הסלע הזה שם? היא מעיפה חצי מבט ואומרת: "זה אאוקן תצורת מור".
שואלים גיאולוג, שנה ראשונה, מה זה הסלע הזה שם? הוא מהסס רגע, מרים משקפת, מתקרב, אומר: "זה אאוקן, תצורת מור".
שואלים גיאולוג, שנה שנייה, מה זה הסלע הזה שם? הוא מתקרב, חורץ, ממַשֵש ואומר:
"זה אאוקן, תצורת מור".
שואלים גיאולוג, שנה שלישית, תגיד, הסלע הזה שם, מה זה? הוא מסתכל, פעם, עוד פעם, אומר: אי אפשר לדעת, צריך לקחת לבדיקה במעבדה".

"אמרו לי להעביר לדור הצעיר 'הכרת מסלול'. לא ידעתי בדיוק במה מדובר. על כל פנים, המסלול היה עין עקב עליון, תחתון ועין זיק. כשחזרנו דוד פלמ"ח בא לעשות תחקיר. הוא שאל את הבנות: 'נו, מה היתה התחנה הראשונה?', והן עונות: "לא זוכרות". 'ואילו צמחים הכרתן?', הוא שואל. 'לא התעסקנו בצמחים' הן אומרות. 'דיברתם על ציפורים?', הוא שואל. אף מילה. ואז דוד קורא לי ושואל: 'תגיד, כל הדרך שתקתם?' ואז הבנות אומרות: 'מה פתאום, כל הדרך לא הפסקנו לדבר'. זהו. למחרת הן כבר יצאו עם מדריך אחר…"

שמעון פריינטה. מדריך, 1990-1986

"הדרכתי מחנה נודד בנחל צין, כשלפתע שמעתי בקשר קריאות לעזרה מעין-מעריף. נסעתי לראות מה קורה. שי טחנאי, דוד פלמ"ח וניר פפאי כבר היו שם. הבנו שזו קבוצת אמריקנים שתקועה במעלה המפל. הביאו סירת גומי, אני ישבתי עליה ושי דחף אותה כדי שאנחנו נישאר יבשים. הוא שחה בחושך מוחלט וקפא מקור.

ארבעה חבר'ה שהיו מעל לקבוצה הראשונה, העברנו תוך שלוש שעות. ביניהם היתה גם המדריכה. השאר היו פזורים על פני המצוק. בשלב מסוים הגיע הצבא והאיר את הקניון. זה היה מחזה מרהיב. לא ידענו איך נוציא אותם, זה נראה בלתי אפשרי. אמרו לי שאני האחראי, ואני חשבתי כבר על התחקיר שיבוא אחר-כך והמשפט. בינתיים ניסינו לזרוק להם שמיכות, שכמובן נפלו למים.
"קשרנו חבלים מעל לבריכות, הבאנו סירת גומי נוספת לבריכה העליונה, ושם מצאנו עוד תשעה חבר'ה חסרי אונים באופן מוחלט. תעשו לנו מה שאתם רוצים, הם אמרו. עד הבוקר הורדנו את כולם, חוץ מאחת הבנות שלא הסכימה לרדת. קשרנו אלונקה לחבל, השכבנו אותה על האלונקה, ושלשלנו למטה. לפתע הבחנתי שהאלונקה נתקעה והבחורה, בעיניים עצומות, מתחילה לגלוש ממנה. אמרתי לניר, תקבל אותה בלי האלונקה, זו כבר תבוא אחריה. רגע לפני הניתוק היא הגיעה לניר. החילוץ, שהחל ב- 21:00 הסתיים ב- 09:00 בבוקר".

שמעון פריינטה, מדריך, 1989-1986

הילד שהלך לאיבוד בנחל נקרות. שחצי לילה חיפשו אחריו. הקבוצה שנעלמה לגמרי במכתש רמון ואף אחד לא ידע היכן היא תקועה. המדריכה שהתעלפה פתאום בערבה, והחניכים היו צריכים לסחוב אותה בדרך חזרה. המדריכה שהתגלגלה מהכרבולת של המכתש הגדול למטה. הילד שנפל ממעלה פלמ"ח. הקבוצה שהתייבשה סמוך למעלה ימין עוד לפני מעלה העקרבים. מפקד בקורס פרחי טיס, שקָרַס במהלך קורס מילוּט באמצע סיני, וכל טייסת המסוקים שהרימו כדי לחלץ אותו. הקבוצות שנתקעו במפלים של עין מעריף. החבר'ה של סיירת צנחנים עם מדריכות של בית-הספר על המצוק של הֹר-ההר. לא לעלות, לא לרדת.
פעם אחת, ממש בתחתית המכתש הקטן, הידרדרה אבן גדולה, ניתרה, היכתה ביד אחד החניכים שישב בצד, ונעצרה. מישהו צעק שיורד לו דם. מישהו צעק שהאצבע נתלשה לו. המדריכה ניגשה לבדוק. עוד לפני שנגעה באצבע עצמה, כבר ידעה שהאגודל נתלשה ממקומה ומה שמחזיק אותה זה פיסת עור וגיד. שום דבר לא קרה, אמרה בשמחה, יש לך ממש מזל. זו באמת מכה חזקה, ויש פצע פתוח, אבל שום דבר רציני.
אחר-כך באה הבהלה, כבר בנקודה הכי גבוהה במכתש, במאמצים האבודים מראש להשיג קשר עם סיירת ערבה, או בית-הספר, או שמישהו אחר, לעזאזל, ישמע אותה במכשיר ויוציא את הילד הזה מכאן לפני שהוא ימות בחום הזה, עם אצבע דולפת דם בלי הפסקה.
האמונות התפלות. איך שיצאנו בסופו של דבר מכל זה.

 ימי שי טחנאי

בית-ספר שדה בשבילי זה אורח-חיים. אתה חי ונושם אותו. החל מתצפיות על יונקים ונשרים, ועד למשימות צוות, הווי צוות. צריך ליצור ולהתחדש כל הזמן. מה שהינחה אותי בתקופת פרוייקט '30 השנה' זה הפן התכני היסטורי של חיפוש השורשים… והאלמנט השיווקי. בית-ספר שדה כמקום מרכזי ומוביל של עשייה חינוכית בנגב".

שי טחנאי. מנהל בית-ספר שדה. 1990

את ניהול בית-הספר במתכונת המורחבת והמשופצת, מקבל שי טחנאי ב- 1990. ארבע שנים לאחר שהגיע למקום כמדריך. שי טחנאי, המנהל הנוכחי של בית-הספר, הקדיש את התקופה הראשונה לכהונתו לשיפור רמת ההדרכה בבית-הספר, ובמקביל, באינטנסיביות שלא היתה מוכרת בבית-הספר קודם לכן, השקיע מאמץ מרוכז בפרסום ויחסי ציבור של בית-הספר. בהשוואה לחברות תיירות פרטיות שנכנסו לענף, מה שאמור ליחד את בית-ספר שדה, אמר, זו רמת ההדרכה.
בראשית שנות ה- 90 מציע בית-ספר שדה שדה-בוקר מגוון פעילויות, המאפיין את טיולי שנות ה- 90 במדינה כולה - סיורי ג'יפים, טיולי גמלים, הפקות גדולות בחגים. לוח פעילויות שמיועד לספק את ביקושי הקהל, צרכני חוויות של הדור העכשווי.
בית-הספר, בשנים אלו, על-פי טחנאי נהנה גם מהיחסים המתוקנים עם המדרשה, ומהידוק הקשרים עם 'החברה', קשרים המשמשים מנוף לקידום פרוייקטים מיוחדים, לצד השמירה על עצמאות הניהול.
פרוייקט נוסף שבוצע בבית-הספר בשנים אלו היה הקמת המרכז להישרדות. מה שהחל דרכו כקורס מיוחד שסיפק בית-ספר שדה בראשית שנות השבעים ליחידות מובחרות של הצבא, קיבל בשלב הראשון אוטונומיה מוגבלת במסגרת בית-הספר, תחת השֵם 'שבילי מדבר', וצמח אחר-כך ל'מרכז ישראלי להישרדות', המעביר קורסים מיוחדים.
בשנים האחרונות הוקמה יחידת הסברה של חיל החינוך במדרשה, חיילים רבים פוקדים את המדרשה מדי שבוע ומבטיחים תפוסה קבועה באכסניה. כיום עוברים את בית-הספר כ- 35 אלף חניכים, הצוות מונה כ- 15 מדריכים.